המלאך
הכל התחיל בתור משחק. אני והמלאך, מלאכית, העמדנו פנים.
זה היה בצחוק, כמו שני ילדים בלי חששות או דאגות. בלי תוכניות לעתיד.
אחרי זה החלטתי שהיא שלי. היא היתה יפה, מהממת. היא לא ידעה את מה שעובר לי בראש.
את המחשבות, את הדאגות, את התקוות.
ביקשתיה אלי. תקוותי היו למציאות, בו בליל אשר אמרתי את מילותי לה.
אהבתיה.
לבי היה לה. דברה היה פקודתי. מילותיה היו קדושה. והיא לא ידעה.היינו ביחד כל הזמן. ושלא היינו ביחד, היא היתה איתי, במחשבותי.
אהבתיה יותר מחיי. קידשתיה לעולמי. האלוהים היה סוגד לפניה אילו רק ראה הוא את דמותה.
רכות פניה המוארים היו לי לאור היממה. עורה הצחור היה לי כקומץ מן האלוהות.
הייתי יושב לילות אל מול הירח ומתבונן בדמותה משתקפת בו. מתבונן בו משתקף על פניה.
נלווה הייתי לה. כבלתי נראה הלכתי שבי אחריה והיא אינה רואה.
ואני מצדי ללא כל חשש לקרב ובא, הייתי הולך. הייתי כשומר לה.
את קיומי לאחר אותו היום היא לא ידעה. ענוגה הייתה, שלווה ובלי דעת.
ואני קורא והיא אינה שומעת. ואני אוחז בה, מקווה שתרגיש ומצידה אין אני קיים.
אני מנסה לדבר, והיא יודעת. אני צועק וקורא לה לחזור אך היא... בשלה.
טיפחתיה, לימדתיה את הדברים.
דאגתי לה לא ידעה שובע. לדעת רציתי, למה? למה אינה עונה. למה?
* ואני עוד אחריה, קורא.
את כאבי היא לא ידעה, את צעקותי היא לא שמעה.
* ואני עוד אחריה, קורא.
לקחה היא איתה הכל. את מחשבותיי, דאגותיי, תקוותי.
הלכה היא והם איתה.
* ואני עוד אחריה קורא.
את מה שהיה לא תוכל היא לקחת.
ואני, האחד שאהב, לא אדע עוד לעולם את גורלה.[Back to 'Stories & Articles' Page]