רונן י. בצלאל, עו"ד

החוק מגן על האזרח שהתקשר בעסקה עם בעל מקצוע / חברה מסחרית / בית עסק

צרכנות כללית

בפס"ד שניתן ביום, י"א בכסלו, תשס"ו (12 בדצמבר 2005), תא (י-ם) 3435/98 גרינפלד יורה נ' אקטיביטי תיירות ונופש 1996 בע"מ, נקבע בין היתר: לבסוף, ולמעלה מן הצורך יצוין, כי התובעים רשאים לבטל את החוזה גם לאור סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן. חוק הגנת הצרכן אוסר על עוסק להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (סעיף 2 לחוק). ודוק: אין דין עילת ההטעיה לפי דיני החוזים כדינו של איסור ההטעיה על פי חוק הגנת הצרכן. בעוד שעל מנת שתתגבש עילת ההטעיה בדיני החוזים, נדרש כי הצד הטוען להטעיה אכן טעה ובשל טעותו זו התקשר בחוזה, הרי שהאיסור מכוח חוק הגנת הצרכן רחב יותר והוא חל על כל "דבר העלול להטעות צרכן", גם אם לא הוטעה בפועל (רע"א 2837/98 ארד נ' בזק פ"ד נד(1), 600, עמ' 608-609; ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ תקדין עליון 2005(3), 58), להלן - ענין רייזל; ראו גם: ס' דויטש, לעיל, בעמ' 375). סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן מנוסח בהרחבה. אמנם, לא כל הטעיה צרכנית תיחשב לאופרטיבית, ורק "הטעיה בענין מהותי" תיחשב להטעיה, אך לאור הנוסח הרחב של הסעיף אין זו דרישה מכבידה (מה גם שהרשימה המופיעה בסעיף 2(א) הינה רשימה פתוחה). סעיף קטן א(1) מגדיר, כי הטעיה לענין הטיב, המהות, הכמות והסוג של הנכס הינו ענין מהותי. בענייננו, הוטעו התובעים לענין טיבם ומהותם של הנכס, והדברים פורטו לעיל, כך שהמקרה שלפניי נכנס גם בגדר הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן. גם כאן, הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הפסיקה שהדגישה את חשיבות אובדן ההנאה והאכזבה שנגרמה לנפגע בחוזים מסוג זה שבענייננו. הסעד להטעיית התובעים על ידי הנתבעת קבוע בסעיף 32 לחוק, ולפיו רשאי הצרכן לבטל את העסקה תוך שבועיים, באם ההטעיה מהותית בנסיבות הענין. ההטעיה בענין שלפניי הינה מהותית, גם לאור הקשר הסיבתי המתקיים בין ההטעיה לבין החתימה על החוזה. כך, גרמה ההטעיה לתובעים להתקשר עם הנתבעת בעסקה אחרת מזו שחשבו שמתקשרים בה. אם כן, גם לאור חוק הגנת הצרכן היו התובעים רשאים לבטל את החוזה עם הנתבעת.

עניינים מיוחדים

ביום ט"ו באב, תשס"ו (9 באוגוסט 2006) פסק בית המשפט לתביעות קטנות, תק (ת"א) 11500/05 ינון רחל נ' אקסס הוואנה בע"מ. הנתבעת היא חברה המשווקת חברוּת במועדון נופש, ובמועדים הרלוונטיים שיווקה היא זכויות שימוש ביחידות נופש בספרד, למשך שבוע, אחת לשנתיים. התובעים העלו טענות שונות. חלקן נוגע להתנהלות הנתבעת במהלך המשא־ומתן לקראת כריתת ההסכם ובעת כריתתו, וכולל טענות בדבר חוסר תֹּם־לב, הטעיה, רמייה ולחץ בלתי הוגן, וחלקן נוגע למימוש זכותם לביטול העסקה ולנסיבות בהן נחתם ההסכם החדש, לאחר שהודיעו לנתבעת על רצונם לבטל את העסקה. בהתנהגותה זו, נהגה הנתבעת בניגוד להסכם המקורי שנחתם בינה ובין התובעים ובניגוד לדין. על־פי ההסכם, כאמור בסעיף (12) לטופס הגלוי הנאות שנלווה לו, ועל־פי סעיף (14א) (ג) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981, רשאים היו התובעים לבטל את החוזה בתוך 14 ימים מיום חתימתו. המצג שיצרה הנתבעת בפני התובעים במהלך פגישת הביטול, כאילו לא ניתן לבטל את ההסכם, או שניתן לבטלו בהפסד כספי ממשי, הביא את התובעים לכך שחזרו בהם מכוונת הביטול וחתמו על ההסכם החדש. במו"מ לקראת כריתת חוזה זה, ובמהלך כריתתו, נהגה הנתבעת בחוסר תֹּם־לב והטעתה את התובעים, וכל זאת - על־מנת לסכל את כוונתם לממש את זכות הביטול שעמדה להם, הן על־פי החוזה הן על־פי סעיף (14א) (ג) לחוק הגנת הצרכן. נוכח המסקנה אליה הגעתי, על־פיה נהגה הנתבעת בחוסר סבירות וחוסר תֹּם־לב, תוך הטעיית התובעים, בניגוד להוראות סעיף (15) לחוק החוזים (חלק כללי) וסעיף (14א) לחוק הגנת הצרכן, ובנוסף, הפרה את התחייבותה החוזית כלפי התובעים, אני קובעת שהנתבעת מנועה מלהעלות טענה שהתובעים איחרו את המועד למימוש זכותם לביטול החוזה המקורי, וכפועל יוצא קובעת אני שהחוזה בוטל על־ידי התובעים כדין.

רח' כצנלסון 11, גבעתיים 53213    ronen-be@bezeqint.net טל: 03-7322765    פקס: 03-7322764