One mourns when told (of the death) by one witness,1
or by one witness2 (who was told of the death) by another witness,
or by a non-Jew who is not an interested party.1) Who saw the person die.
2) Who heard from the first witness.
מתאבלין על פי עד אחד
ועד מפי עד
ובנכרי מסיח לפי תומו One who receives a letter informing on the death of a relative and it does not say
if (the death) was within thirty days or after the thirty,
if the writer is not a Torah scholar,
one assumes the relative was alive
and did not die until shortly before the letter was written and one must mourn.
However, if the writer is a Torah scholar,
one assumes that it was written after the thirty days,
otherwise if he thought the letter would arrive to him
within the thirty days he wouldn't have written it.
However, if (the dead person) was the father or mother
then the custom is to tell (one) immediately and then one must mourn.1) See also Chapter 206
מי שקבל אגרת שמת קרובו ואינו מבואר בו
אם הוא עדיין תוך שלשים או לאחר שלשים
אם הכותב אינו בעל תורה
מוקמינן להאדם בחזקת חי
ואמרינן שלא מת עד סמוך לכתיבת אגרת וחייב להתאבל
אבל אם הכותב הוא בעל תורה
אמרינן מסתמא הוא לאחר שלשים
דאם איתא שהיה אפשר שיגיע האגרת לידו
תוך שלשים לא היה כותב בסתם
אך אם היה אביו או אמו
כיון שהמנהג הוא להודיע מיד חייב להתאבל